מוטיבציה ללמד וללמוד בחטיבת הביניים

הבלבול בחטיבת הביניים מתבטא בין השאר בפער בין הנאמר לנעשה. ההורים אומרים שמה שחשוב להם זה ההיבט החברתי, שהילדים שלהם ישתלבו ויפתחו יחסים וערכים משמעותיים. התלמידים אומרים שמה שמעניין את ההורים שלהם זה ההישגים הלימודיים כפתח להצלחה בהמשך החיים. התלמידים אומרים שהם שאפתניים ובטוחים ביכולתם להצליח. המורים שלהם מספרים שהתלמידים מאבדים עניין וגם התלמידים עצמם מודים שאינם נכונים להשקיע ולהתאמץ. המורים אומרים שהם מאמינים בהוראה מעמיקה, המעוררת חשיבה ויצירתיות, אך בפועל הם מספרים שהם מלמדים מיומנויות טכניות ותבניתיות, הן מאילוץ והן מבחירה.

נקודת האחיזה לשיפור נעוצה בבסיס הקשר הנרקם בין המורה לתלמיד. קיימת הסכמה רחבה כי מוטיבציה ומחויבות עמוקה של תלמידים ומורים לתהליך הלמידה הם המפתח להתמדה והצלחה. נבנה ביניהם חוזה בלתי כתוב של מחויבות הדדית: 'אני אשקיע בך, אתה תשקיע בלימודים, וכך תבנה דרך לעתיד טוב יותר לך ולכולנו'. אולם עד שיחסי אמון שכאלו מתגבשים, תלמידים מגיעים אל כיתות המתמטיקה והמדעים עם מוטיבציות שונות, עם סקרנות מהולה בחשש. על המורים לזהות מה מניע כל תלמיד ולרתום אותו ללמידה מאומצת. הם עוזרים לנטרל דפוס חשיבה מקובע ולהמחיש שמאמץ מוביל להתקדמות.

תלמידים זקוקים לתכנית למידה אישית, שמציבה את הלמידה במרכז. הכוונה לתכנית שנשענת על אבחון הידע, הקשיים, אופן החשיבה וקצב הלמידה ומציבה תמונת עתיד ויעדים שאפתניים. זו תכנית מתפתחת שמשלבת בין משמעת למידה, שינוי תפיסות, יצירת חוויית הצלחה ושאיפה להשתפר. היא משמשת כ-'אמנה' שקופה ופתוחה בין המורה, התלמיד וההורים, ומבטאת את אחריותם ההדדית המשותפת.